דוקטרינת ההלם גירסת אוסישקין

לפני חצי גמר הגביע קיימו מנהלי הקבוצה רמי כהן וידידיה רפפורט ראיון גלוי לב. בין שלל ההתבטאויות בראיון התחבאה אחת שזכתה למעט תשומת לב של רמי כהן:

לפני שנתיים אמרתי שהקונספט של העמותה מתחיל להישחק. אתה רואה את זה במספר החברים. זה היה מאוד רומנטי עם מטרה מאוד ברורה, להקים את הפועל מחדש ולהביא אותה לליגת העל, היה גיוס מטורף של אנשים, אנשים ששמו את החיים שלהם בזה. עם השנים זה מידרדר ואתה מגיע למציאות שאם מנצחים זה אחלה, ואם לא אתם חרא. לא כולם ככה, אבל יותר ויותר. הציפייה להצלחות והישגים גדלה, וזה אלמנט של כספים […] אולי הגיע הזמן לדלל את העמותה […] לתת יותר דגש לאנשי עסקים. עוד מעט נגיע לתקרת הזכוכית. אפשר להגיע ל-13 מיליון שקלים תקציב, אבל אנשים ירצו יותר. זה לא יקרה מחר, אבל אנחנו שם. בשנה-שנתיים הקרובות נצטרך להתחיל לבנות את המודל והדרך.

רמי כהן למעשה מעלה שני טיעונים לביטול השליטה הרשמית של העמותה בקבוצה הבוגרת. ראשית כל לטענת כהן מרבית קהל האוהדים "התקלקל", הפך מפונק, ושופט את הקבוצה במבחן התוצאה הידוע לשמצה. כלומר בעצם האוהדים אשמים בכך שמצב העמותה מידרדר. הטיעון  השני הוא שבלא ויתור על שליטה בקבוצה לא ניתן להגיע לתקציבים גדולים משמעותית שיאפשרו להפועל להסתכל לקבוצות הצמרת בלבן של העינים. כדי לדון בטיעונים האלו ברצינות יש צורך בסקירה היסטורית קצרה.

2007-2011: עידן התום

עמותת האוהדים קמה ב-2007  לאחר חורבן המועדון בגירסתו הקודמת. גסיסת המועדון הגיעה לאחר שנים של ניהול כושל בידי ההסתדרות, שאול אייזנברג ואפיזודה קצרה בידי המיליארד הרוסי גוסינסקי, שנטש את הקבוצה לאנחות במפתיע לאחר שנים ספורות. הכישלון המוחץ של בעלים מסוגים שונים בצירוף הריסת האולם דחף את קהל האוהדים לקונספט החדשני לזמנו לפיו הקהל צריך להיות בעלי הקבוצה בפועל מאחר והוא היחיד שלא ינטוש אותה לאנחות, ואשר ידאג לאינטרסים של המועדון לאורך זמן. בהתאם לכך תקנון העמותה הציב לה מטרות נשגבות, ביניהן "העמדת קבוצה מקצועית איכותית  [שתגיע] לצמרת ליגת העל ונוכחותה שם לאורך שנים", " יצירת בסיס חברתי, כלכלי, ניהולי, ארגוני ומקצועי לתפעול המועדון", ומעל שתי מטרות אלו ומיד לאחר "בניית מועדון כדורסל חדש של "הפועל", בעיר תל אביב" מוצבת מטרה שאפתנית

מהפכה חברתית – יצירת תרבות ארגונית חדשה לקבוצות ספורט בישראל

ראשי העמותה הבטיחו התנהלות כלכלית שפויה, שקופה, בניית מועדון תוך ראיה לטווח ארוך (חולצת המטרות המפורסמת) ופעלו בתחילה לאור מטרות אלו. עם זאת במידה רבה האמינו המקימים וגרעין החברים הראשוני שהמועדון החדש יהיה נחלתם של מתי מעט משוגעים ובהתאם לכך אף נקבע בתחילה כי הקבוצה תשחק באולם בית ספר קטן בדרום העיר, ובתקנון הראשוני נקבע כי אחת ממטרות העמותה היא "שיתוף פעולה עם עמותה כלשהיא ו/או אדם כלשהוא שמטרותיהם זהות או דומות למטרות המועדון". כלומר בשנים הראשונות היה ברור כי אין מנוס מאובדן "גרעין השליטה" (51% ומעלה) במועדון. אך עם השנים טיפסה הקבוצה בקלילות במעלה הליגות, הרחיבה את מעגל חברי העמותה במהירות, הלהיבה את דמיון האוהדים וסחפה אחריה מאות אנשים למשחקים בכל חור ברחבי הארץ . מה שהחל בדיונים סוערים התקיימו בנושא מבנה בעלות שיאפשר שותפות עם בעלים פרטיים וסוגית שמירת "גרעין השליטה" הפך לפתע לפחות מובן מאליו. המבחן הגדול לקונספט זה היה בעונתה הראשונה בליגה השניה אליה התייצבה הפועל החדשה לראשונה בנחיתות תקציבית מסוימת לעומת  יריבתה לעליה מ.כ. הבקעה. ובסופו של דבר למרות עונה סדירה מזהרת והעפלה סנסציונית לחצי גמר גביע המדינה, בתום העונה עקב פציעות קריטיות ברגעי מפתח של שני שחקנים בכירים כשלה הפועל בסדרת הגמר.

צומת דרכים

שנת 2012 היתה מבלי משים הרגע הקריטי ביותר בתולדות הפועל החדשה. בקיץ זה עמדה הנהלת העמותה בצומת דרכים. ראשית כל עמדה הצעה מפתה ממנהלת ליגת העל לעלות לליגה הראשונה תמורת תשלום כספי זניח. שנית, ניתן היה להמשיך בדרך הנוכחית של בניית המועדון לאיטו, לא להשתולל כלכלית ולקוות שבהיעדר יריבה ממומנת היטב על העלייה הדבר יצלח. אפשרות נוספת היתה לשבור את מסגרת התקציב ולבנות קבוצה אשר תבטיח עליה בכל מחיר.

האפשרות הראשונה נשקלה ע"י המועדון, ועלתה להצבעת חברי העמותה. ללא תמיכת רמי כהן והנהלת העמותה נדונה ההצעה לכשלון. כלפי חוץ הציגה זאת העמותה כהחלטה מוסרית-ערכית שאין לעלות ליגה "על השולחן". ניתן לשער כי גם לחששות מפני בניית קבוצה בליגת העל ללא גב תקציבי ברור היה בכך חלק. האופציה השניה גם כן נדחתה בפועל והוחלט לפעול להבטחת עלית ליגה. מאמן יקר בדמות ארז אדלשטיין הוחתם, וניתן לו תקציב גדול במיוחד, בפער ניכר מכל יריבה אפשרית. מתוך כניעה לגחמותיו של אדלשטיין אף נרשמה הקבוצה לליגה הבלקנית האיזוטרית, הרפתקה כלכלית שעלתה למועדון בגרעון של מאות אלפי שקלים. כבר באמצע העונה התברר כי אין לעמותה כל דרך לעמוד בהתחייבויות ששמה על עצמה, ולשם כך דחף רמי כהן להכנסת בעלים פרטיים בדחיפות ומכירת אחוזי שליטה בקבוצה. בתום העונה עלתה הקבוצה ליגה ועמדה במטרותיה.

כאן למעשה נזרעו זרעי הפורענות אשר מובילים שמונה שנים לאחר מכן לסופה הבלתי נמנע של קבוצת האוהדים. ניתן לדבר על היקף פעילות העמותה (או היעדרה), חוסר ההשקעה בקידום ושימור חברים ועוד. אך במקום כל זאת אפשר להזכיר עובדה פשוטה – מצבת השכירים של עמותת הפועל אוסישקין (לא כולל מחלקת הנוער) כוללת נכון לשנת 2019 שכיר אחד, בדיוק כמו לפני עשור. מאז נוספו כמובן רשמית דובר, מנהל מחלקת נוער, סמנכ"ל שיווק. כל אלו עוסקים גם באופן חלקי ובלית ברירה בענייני העמותה כסרח עודף לעבודתם היומיומית. אך מטבע הדברים עיקר עיסוקם הוא בקבוצות הנוער ובקבוצה הבוגרת שצרכי שתיהן גדלו בעשרות מונים לאורך השנים.

האינטלקטואלית המפורסמת נעמי קליין טבעה בזמנו את מונח "דוקטרינת ההלם" כדי לתאר שיטת פעולה כלכלית ניאו-ליברלית נפוצה, אותה הגדירה

השימוש באובדן העשתונות של הציבור בעקבות משברים חברתיים, כמו אסונות טבע, מלחמות, או
התקפות טרור, כדי לקדם אג'נדה כלכלית ימנית […] על ידי מכירת נכסים ציבוריים בצורה זולה

בראיה לאחור יש להגדיר את מדיניות ניהול המועדון מאז הכנסת הבעלים הפרטיים כסוג של דוקטרינת הלם. תקופה זו מתאפיינת לכל אורכה בהתמקדות במטרה אחת בלבד, מבחן התוצאה על המגרש. בהתאם לכך מוזנחים כל שאר ההיבטים במועדון כולל כל כל בניה לטווח ארוך ופעילות לשימור והגדלת כוחה של העמותה. וכשמשדרים לקהל ולחברי העמותה שהדבר היחיד שחשוב הוא תוצאות על המגרש, פלא שהם שופטים את העמותה והנהלת המועדון אך ורק לפי קריטריון זה, מוציאים עליהם את זעמם על כל הפסד, ונוטשים בהמוניהם את קונספט קבוצת האוהדים החלול? למעשה כהן ורפפורט בחרו לפני שנים בחירה כלכלית קרה להשקיע את כספי וזמן המועדון אך ורק על הפרקט, בעוד כל שאר ההיבטים, מהפרויקט החברתי ושימור והגדלת העמותה, עבור בקשר עם קהילת האוהדים ומר'צנדייז ועד בניית מערך מקצועי, נזנחים או מועברים לידי מתנדבים ומשוגעים לדבר. כעת גם אלו, כולל אנשי הגרעין הקשה, מתחילים להתפכח בייאוש, לנטוש בהמוניהם ולהבין לאן נושבת הרוח. במקביל פעלו רפפורט וכהן באופן עקבי להגדלת הגרעון על מנת להמשיך להגדיל את התקציב ולהחזיק את הקבוצה בליגה הראשונה, ובכך נכנס המועדון (ועמו העמותה) לבור ממנו קשה לראות כל דבר מעבר לבעיות נזילות ותשלום משכורות שוטף. לבסוף לאחר שההלם והיאוש חילחלו לכל עבר מרגישה הנהלת המועדון כבר בטוחה מספיק לפרט את תוכניותיה האמיתיות לחזור למודל הבעלות הפרטית באופן רשמי. זאת תוך שהיא בציניות לשמה מאשימה את האוהדים וחברי העמותה בכך שלא תמכו בה דיים. בכך היא מסיטה את תשומת הלב מכך שהם אלו שבחרו להפסיק את תהליך הבניה האורגני והבריא של המועדון לטובת ריכוז סמכויות ופעילות מוחלט בידיהם, השקעת זמן ותקציב אפסיים לטובת שימור והגדלת כוחה של העמותה, הסתמכות גוברת על הזרמות כספים מהבעלים הפרטיים, ובעיקר נטילת הלוואות לטובת ניסיונות (מוצלחים חלקית) להישגים מקצועיים מיידים.

באמת אפשר היה אחרת?

יש שיאמרו כי לא ניתן היה אחרת. כי לאוהדים אין יכולת להחזיק קבוצה בליגת העל ממילא, ובשלב מוקדם או מאוחר ממילא היינו נאלצים לוותר על השליטה. ייתכן. הנבואה ניתנה לשוטים כידוע, וכעת לעולם לא נדע. אך אני מרשה לעצמי לאמר שהיה סיכוי טוב גם לאותה מציאות אלטרנטיבית בה היינו בוחרים בדרך אחרת. ההתלהבות מקונספט קבוצת האוהדים היה בשיאו עם העליה לליגת העל, כפי שהתבטא בביקוש למנויים, ומעל הכל 2500 חברי עמותה ופועלים צעירים. זאת למרות העובדה שבשנים אלו כאמור כבר הוזנחה העמותה כמעט לחלוטין וכל יוזמה נוהלה מעשית ע"י מתנדבים בזמנם הפנוי. בזמנו כאחראי שימור חברים הצלחתי למנוע ירידה קטסטרופלית במספר חברי העמותה רק ע"י ביצוע המינימום (שגם הוא כמובן אינו מתבצע עוד) של הרמת טלפון לחברים שלא חידשו, זאת ללא כל פעילות נוספת ונלווית. כלומר הפוטנציאל, הרצון והאמונה, בהחלט שם. אמנם אין ספק שמעבר לגרעין הקשה, בקרב המעגלים הרחבים יותר של האוהדים אין הבנה גדולה של חשיבות הקהילה, ונכונות להקריב הצלחה מקצועית לצורך בניית מועדון ושליטה ישירה. אך האם אין זה בדיוק אותו שינוי אשר הציבה לעצמה הפועל אוסישקין במקור לעשות ולתקן? התנאים היו בשלים, והבסיס היה קיים ואפשרי. עם פעילות לטווח ארוך הכוללת השקעה ראויה בבניית העמותה, שמירת קשר עם החברים, שימת דגש על קהילתיות והתרחבות, וזאת גם במחיר הבאת שחקן זר זה או אחר למספר חודשים, לטעמי ניתן היה לעשות זאת.  או לפחות היה ראוי ואפשרי לנסות.

מטרתה השניה של הפועל אוסישקין אחרי בנית המועדון היתה כאמור "מהפכה חברתית", לא פחות. לבנות תרבות קהל חדשה אשר תמדוד הצלחה לא רק על הפרקט אלא גם במנותק מהצלחה מקצועית. תרבות שבה חיבור למועדון ובנית קהילת האוהדים הינן מטרות בפני עצמן שעמידה בהן חשובה לא פחות ויכולה אף לחפות (לפחות חלקית) על עונות לא מוצלחות אותן חווה מן הסתם כל קבוצה לפרקים. מעטות קהילות האוהדים בישראל בהם נזקי הבעלות הפרטית חסרת האחריות והשקיפות כה ברורים לחלקים גדולים בקהל. מעבר לנזק בשנות גוסינסקי ואייזנברג, התמוטטותה של מחלקת הכדורגל היתה יכולה להוות (למרבה האירוניה) רקע נהדר להדגשת הצורך בבעלות אוהדים ובנית מועדון נכונה, גם על חשבון הצלחה מקצועית מיידית. תובנת קיום "ערכי המועדון" וחשיבותם הולכת וגוברת, וגדולה במיוחד בקרב אוהדי הפועל. בנוסף, דווקא בענף כמו כדורסל בו התקציבים הנדרשים קטנים יחסית לעמותת אוהדים יש פוטנציאל גדול במיוחד להחזיק מועדון. אפילו בסיס של 3,000 חברי עמותה (אליו כבר כמעט הגענו על בסיס פעילות התנדבותית בלבד!) פירושו למעלה ממיליון ש"ח בעונה אך ורק מדמי חברות. בענף בו 10 מיליון ש"ח הם תקציב של קבוצת מרכז טבלה ומעלה מדובר בנקודת פתיחה מצוינת, לא פחות (כנראה אף יותר) מאשר שמים הבעלים הפרטיים ממילא כיום. אך כדי להגיע אליה יש לעבוד, להנהיג, לנהל. הפועל אוסישקין קמה כאקט רדיקלי שנועד לשנות את המציאות בעשיה במקום דיבורים. הנהלה אינה נבחרת ע"מ לפכור אצבעות בישיבה על הקוים ולהתלונן כי האוהדים אינם באים, חברי העמותה אינם מתנדבים, והרצפה עקומה. זו אינה מנהיגות ולא עשיה. ומאחר ואני מסופק אם כהן ורפפורט היו מקבלים תירוצים שכאלו מצד מנהל בעסקיהם הפרטיים, גם חברי העמותה אינם צריכים להסתנוור מהתחמקויות שכאלו ולקבלן כתורה מסיני.

2020-?: עתיד המועדון

יש לשער שבעוד כשנה שנתיים ימצאו רפפורט וכהן קונסטלציה חדשה אשר תאפשר לשניהם שליטה מלאה במועדון. המכשול העיקרי יהיה ככל הנראה נושא הגירעון (סדר גודל של 3 מיליון ש"ח לכל הפחות) וכיצד יכוסה, לפחות חלקית במידה שתאפשר להמשיך לגלגל את קיום הקבוצה בליגה הראשונה. עד היום הצליחו כהן ורפפורט להעמיד תקציב ראוי לליגת העל. גם גדולי מבקריהם לאורך השנים לא יכולים לערער על אהבתם לקבוצה, ונכונותם להשקיע את רוב זמנם ולהעמיד חלק מהונם הפרטי לטובת המועדון. אך ללא שותף עסקי בקליבר רציני קשה לראות כיצד יוכלו לעמוד במשימה לאורך זמן. כעת לאחר שרשמית ומעשית מפורקת הברית שכרתו עם האוהדים יש למצוא צינור גיוס כספים נוסף. האוהדים יצפו וידרשו כי בעל הדעה יהיה גם בעל המאה.

ומה עלינו, מתי המעט אשר קנו בתמימותם את חזון קבוצת האוהדים ותחית המתים, ורצנו אחריה למשגב ושובל, פתח תקווה ובארי, חיפה וגן שמואל, שחגגנו אסיפות עמותה, ודמענו עם הנפקת כרטיס הפועל הצעיר לדור הבא? חלקנו נטשו את המגרשים, ושבים אליו לעיתים רחוקות, מפוכחים, אכולי זעם ואכזבה. חלק ממשיכים לבוא ובעיקר מתחרטים ומתגעגעים למה שעשוי היה להיות. חברי עמותה המעוניינים לעצור את המהלך ושעדיין אינם מיואשים חייבים למחות כעת על השינוי הצפוי, ולדרוש מההנהלה לקיים את הבטחתה ולהשקיע משאבים אמיתיים (זמן וכסף) בחיזוקה וביסוסה במקום לתרץ תירוצים ולפעול לפירוקה. אם לא תקום, נתראה שוב עוד מספר שנים כאשר עגל הזהב של הבעלות הפרטית יכזיב שוב, כפי שהוא מכזיב תמיד. "ההיסטוריה חוזרת על עצמה. קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה" אמר פעם מרקס, נקווה שנצליח יותר בסיבוב הבא.